באופן עקרוני, זה נשמע פשוט סופרים קלוריות, משמע לאכול פחות ולנוע יותר. עצה תזונתית זו להתמודדות עם השמנת יתר קיימת כבר עשרות שנים. עם זאת, למרות כל ספירת הקלוריות, הדיאטה והפעילות הגופנית, שיעורי ההשמנה ברחבי העולם פשוט ממשיכים לעלות. אנשים בארה"ב, למשל, היו כבדים יותר ב-2021 מאשר ב-2020, מה שהציב הרבה יותר אנשים בסיכון לסוכרת ומחלות כרוניות קשות אחרות. אז למה הגישה הזו לבקרת משקל לא עבדה?
אפשרות אחת היא שלא ניסינו מספיק. אולי חסרה לנו המשמעת וכוח הרצון לשמור על הרגלי תזונה ופעילות גופנית בריאים - אתגר שנעשה היום קשה יותר עבור אלה שמוקפים במזון זול, טעים ומעובד מאוד.
או אולי הבעיה היא ההתמקדות ב"איזון הקלורי" עצמו. במאמר שהתפרסם לאחרונה, עמיתיי ואני מטילים ספק בהנחה הבסיסית האם צריכת יותר קלוריות ממה שאתה שורף היא באמת הגורם העיקרי להשמנה. אנו טוענים שהראיות למעשה מצביעות לכיוון השני: אנחנו נדחפים לאכול יותר מדי כי אנחנו משמינים יותר.
זה אולי נראה מדהים, אבל קחו בחשבון לדוגמא את קפיצת הגדילה של המתבגרים. ככל שקצב הגדילה שלהם מואץ, בני נוער עשויים לאכול מאות קלוריות יותר מדי יום ממה שהיו רגילים. האם "אכילת יתר" זו גורמת לצמיחה המהירה? או שמא הצמיחה המהירה, שדורשת יותר קלוריות לבניית רקמות גוף חדשות, גורמת לבני נוער להיות רעבים יותר כך שהם אוכלים יותר? ברור שהאחרון, מכיוון שמבוגרים לא יגדלו, לא משנה כמה הם יאכלו.
המפתח לאופן שבו זה עובד בהשמנת יתר הוא הורמונים, במיוחד הורמון אחסון השומן - אינסולין. פחמימות מעובדות ומתעכלות במהירות - מזונות כמו דגני בוקר ממותקים, תפוצ'יפס ומשקאות ממותקים - מעלים את רמת האינסולין שלנו גבוה מדי. זה גורם לתאי השומן שלנו לקלוט ולאגור יותר מדי קלוריות, מה שמשאיר פחות זמינות לשאר הגוף. מספר שעות לאחר אכילת ארוחה עתירת פחמימות, מספר הקלוריות בזרם הדם צונח, כך שאנו רעבים מהר יותר לאחר האכילה.
קחו דוגמה נוספת: בצקת, שבה מצטבר עודף נוזלים ברקמות הגוף, כמו הרגליים. אנשים עם בצקת נוטים להיות צמאים, למרות העודף, מכיוון שהנוזל אינו נשאר בדם היכן שהוא נחוץ. מנקודת מבט זו, הקושי להתנגד לרעב אינו סימן למשמעת לקויה, אלא בעיה ביולוגית הכרוכה באופן שבו הגוף שלנו מחלק את הקלוריות שאנו צורכים.
לשתי ההשקפות המנוגדות של סיבה ותוצאה בהשמנת יתר יש השלכות שונות בתכלית על אופן המניעה והטיפול בבעיות משקל. בעוד שהגישה הרגילה מתמקדת בכמה לאכול, עם מרשמים לצריכת קלוריות יומית, לדעתנו, יש לשים דגש על מה לאכול.
החלפת פחמימות מעובדות במזונות עתירי שומן - כמו אגוזים, מוצרי חלב מלאים, שמן זית, אבוקדו ושוקולד מריר - מורידה את רמות האינסולין, מה שהופך יותר קלוריות מהארוחה לזמינות לשאר הגוף. באופן מנוגד לאינטואיציה, מזונות עתירי שומן עשויים לעזור להשיל שומן בגוף, אפשרות הנתמכת על ידי ניסויים קליניים המשווים דיאטות עתירות שומן לדיאטות דלות שומן.
דרך חשיבה זו עשויה להסביר מדוע הגבלת קלוריות בדרך כלל נכשלת הרבה לפני שאדם עם השמנת יתר מתקרב למשקל גוף אידיאלי. דיאטה דלת קלוריות ודלת שומן מגבילה עוד יותר אספקת האנרגיה לגוף, ומחריפה את הרעב מבלי לטפל בנטייה הבסיסית לאגור יותר מדי קלוריות בשומן הגוף. כתוצאה מכך, ירידה במשקל הופכת לקרב אבוד בין המוח לחילוף החומרים.
למרות שיידרש הרבה יותר מחקר כדי לבדוק את הרעיון הפרובוקטיבי הזה, הגיע הזמן להטיל ספק בהנחות הבסיסיות לגבי סיבה ותוצאה, קלוריות ועלייה במשקל, ששלטו בחשיבה שלנו במשך עשרות שנים.
David S. Ludwig הוא חוקר בבית החולים לילדים בבוסטון @davidludwigmd
על פי כתבה ב-New Scientist שמצטטת מאמר מדעי שנכתב ע"י David S. Ludwig
Have we got the science of obesity back to front?
David S. Ludwig, NewScientist 5 January 2022